פסק-דין בתיק ת"ק 23269-09-11

התובעים הנם בני זוג נשואים ולהם ילדים משותפים. התובע הנו אזרח ישראל ואילו התובעת הנה אזרחית שבדיה. התובעים התגוררו משך מספר שנים בשבדיה, שם נישאו ונולדו להם שני ילדים, אך בשנת 2009 החליטו להגיע ארצה במטרה לבחון אפשרות להשתקע בארץ.

לטענת התובעים התרשלה הנתבעת בטיפול בבקשתם להעניק לתובעת רישיון ישיבה ארעי בישראל (להלן - "מעמד א/5") באופן שהטיפול ארך זמן רב מהדרוש לטעמם. לטענתם, שיהוי זה גרם להם נזק בכך שכל עוד לא זכתה התובעת למעמד א/5 , נמנעה ממנה האפשרות להיות מבוטחת בביטוח בריאות. להשלמת התמונה יצוין כי בשלב מסוים הרתה התובעת והייתה זקוקה לביצוע בדיקות וטיפולים (להלן - "הליכים רפואיים"). בשל העדר ביטוח בריאות מומנו הליכים רפואיים אלו ע"י בני הזוג בסכום כולל של 5,540 ש"ח.  סכום זה עומד בבסיס תביעתם.

המדינה סבורה שלא הייתה כל רשלנות בטיפול בבקשת התובעים וטוענת כי הזמן שחלף עד סיום הטיפול נדרש בשל יציאת התובעים מהארץ פעמיים (בחודש 12/09 וכן בחודש 7/10) וכן בשל ספקות באשר לרצינות כוונתם להשתקע בארץ, כפי שעלה מדברי התובעים עצמם.

המדינה הפנתה לנוהל הטיפול במתן מעמד לבן זוג זר הנשוי לאזרח ישראלי (להלן - "נוהל הטיפול") ולחוק האזרחות, תשי"ב - 1952,  לפיו הליך אזרחותו של בן זוגו של אזרח ישראלי הנו הליך מדורג, האורך זמן רב ונועד לבחון, לאורך זמן, את כנות הקשר בין בני הזוג ורצינות הכוונה להשתקע בישראל.

אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעים הגישו את הבקשה לקבלת מעמד א/5 עבור התובעת ביום 16.2.10 ובו במקום קיבלה התובעת מעמד ב/1 (אשרת תייר) . אין גם מחלוקת כי התובעת קיבלה את המעמד א/5 ביום  13.1.11 היינו לאחר 11 חודשים. עוד מוסכם על הצדדים כי התובעים זומנו לשימוע ביום 27.6.10 וכי לא נערך להם שימוע נוסף.

נוהל הטיפול מפרט את דרכי הטיפול בבקשת בן הזוג, החל מרגע הגשת הבקשה ועד קבלת האזרחות. הנוהל מתאר הליך מדורג, בו תחילה מוגשת בקשה ומוענק מעמד ב/1  "עד ל- 6 חודשים" (ראה סעיף ב' עמ' 1). לאחר מכן,  "עם אישור הבקשה יינתן רישיון לישיבה ארעי (א/5) לתקופה של שנה וזאת למשך 4 שנים".  סה"כ עומד המבקש "בתקופת מבחן" שאורכה 54 חודשים (ראה גם סעיף13(ב)  לכתב הגנתה של המדינה).

עיון בנוהל מעלה כי הרשות קבעה זמן טיפול מרבי בבקשה למעמד א/5 של שישה חודשים. לכל אורך הנוהל שזורה תקופה זו כתקופה מקסימאלית לשהייה במעמד ב/1 ועד קבלת מעמד א/5 . כך ראה סעיף ב' לנוהל שם נאמר כי מעמד ב/1 יהיה "עד ל-6 חודשים".  ראה גם סעיף ה' בעמוד 10 לפיו "עם מתן רשיון ב/1 /מת"ק למשך 6 חודשים - תקופת בדיקת הבקשה - יש לפעול כדלקמן ..."  וכן  סעיף ה.14 בעמוד 12 לפיו "לאחר עמידה בכל התנאים המפורטים לעיל והמצאת כל המסמכים הדרושים ( אף אם טרם חלפו 6 חודשי ב/1 /מת"ק) - הבקשה לתחילת ההליך המדורג תאושר ויינתן רשיון א/5 לשנה" .

מהאמור לעיל עולה כי הרשות קבעה לעצמה תקופה מרבית של שישה חודשים, בה המבקש שוהה בארץ במעמד ב/1 - הוא המעמד הראשוני והבסיסי של מגיש הבקשה. מעמד זה מאפשר את המשך שהייתו בארץ לתקופת הטיפול בבקשה. קביעת תקופה מרבית זו, מכניסה את הרשות ואת המבקש לסד זמנים בו עליהם לעמוד. את המבקש, מחייב סד הזמנים להמציא את כל הדרוש ממנו במועד ולעמוד בכל בדיקה שתדרוש הרשות, שאחרת יכול ותסתיים התקופה טרם הושלם הטיפול בבקשתו וטרם קיבל מעמד א/5 . את הרשות, מחייב סד הזמנים לבצע את כל הבדיקות הנחוצות במהלך התקופה על מנת שעד סיומה יוענק למבקש מעמד א/5 במידה והוא עומד בדרישות. 

ואכן מטעם זה אף הרשות רואה בפרק הזמן של שישה חודשים כ "תקופת בדיקת הבקשה" כאמור בסעיף ה' (עמ' 10) לנוהל.

בנדון, ארכה הבדיקה 11 חודשים. המדינה לא מצאה לנכון להביא כל ראיה באשר לחריגה מהתקופה המרבית הקבועה בנוהל. כך, לא הובא בפני התיק ממנו ניתן היה להתחקות אחר הטיפול בבקשה, לא העיד אף פקיד אשר טיפל בבקשה ולא הובאה בפני בית המשפט כל ראיה לצורך הסבר באשר להתארכות הטיפול בבקשת התובעת.  המדינה טענה כי "אני לא הבאתי את הפקידים. אני משוכנעת שאני אוכל לשכנע את בית המשפט שהפקידים לא התרשלו".  האמנם עמדה בכך המדינה?  סבורני שהתשובה על כך בשלילה.

זכותו של אזרח ישראלי להקים משפחה ולחיות עם משפחתו בארצו, הוכרה כזכות חוקתית ופגיעה בה הוכרה בפגיעה היורדת "לשורש מהותו  של האדם כאזרח בן חורין".  ראה:

"בהקמת משפחתו, מעצב האדם את הדרך בה הוא חי את חייו ובונה את עולמו הפרטי ... בלב ליבה של הזכות החוקתית לחיי משפחה ולנישואין, נמצאים החיים המשותפים, תחת קורת גג אחת ... עינינו הרואות, כי החיים המשותפים אינם אך מאפיין הנמצא בשולי היקפה של הזכות לחיי משפחה, אלא אחד ממרכיביה המהותיים ביותר של זכות זו, אם לא המהותי שבהם. משכך, הרי שפגיעה ביכולתו של אדם לנהל חיים משותפים יחד עם בן זוגו, הריהי למעשה פגיעה במהותם של חייו המשפחתיים; שלילת יכולתו של אדם לקיים חיים משותפים בישראל עם בן זוגו הריהי שלילת זכותו לחיי משפחה בישראל. פגיעה זו יורדת לשורש מהותו של האדם כאזרח בן-חורין. ודוק: אין מדובר אך בפגיעה באחד ממובניה של הזכות החוקתית לקיום חיי משפחה, אלא בשלילתה המלאה של זכות זו וככזו יש לבחון אותה "

בג"ץ 7052/03 עדאלה נ' שר הפנים, פ"ד סא(2) 202  (פורסם בנבו)

מחשיבותה של הזכות להקים משפחה ולממשה בישראל, נגזרת חובתה של הרשות לעשות את כל המוטל עליה בשקידה ראויה על מנת שמימוש הזכות יתבצע בזמן סביר וכי תגרם לבני הזוג פגיעה מינימאלית. פגיעה מינימאלית היא כזו הנדרשת לצורך הגשמת תכלית ההליך, היינו- בדיקת הבקשה על כל פניה. כל פגיעה הנגרמת מעיכוב שאינו משרת תכלית זו, הנה פגיעה שלא לצורך ושאינה מדתית. כאשר העמידה הרשות את הזמן הסביר בעינה לסיום הבדיקות על שישה חודשים, הרי שחריגה ממנו אשר אינה משרתת את תכלית הבדיקה, הנה חריגה פוגענית ואסורה.

נבחן, אפוא, את סיבת העיכוב, אם מוצדקת היא.

המדינה אינה חולקת על כך שהתובעים הגישו את כל המסמכים ביום 16.2.10 ואף אינה חולקת על כנות הקשר, שהרי בני הזוג היו נשואים כבר 5 שנים, להם שני ילדים ורכוש רב במשותף. למעשה טענתה המרכזית של המדינה היא כי יציאת התובעים מהארץ בחודש 7/10 האריכה את הבדיקה באופן שרק מרגע ששבו בני הזוג ארצה, החל הטיפול המחודש בבקשתם.  

איני סבור כי לשהיית התובעים בחו"ל בין התאריכים 23.7.10-28.8.10 יש השלכה כלשהי על הטיפול בבקשה ולכל היותר מוכן אני להניח כי ניתן לראות כסבירה, דחייה בטיפול כאורכה של ההיעדרות  בתוספת תקופה קצרה כלשהי, אולם לא מעבר לכך. אני סבור כי היה על המדינה למסור לבית המשפט הסברים מפורטים אודות השפעת הנסיעה לחו"ל על הליך הטיפול בבקשה ואין לקבל מסקנה אוטומאטית, לפיה מרגע יציאתו של מבקש האזרחות מהארץ (ולו לטיול או לביקור משפחתי) נפסק באופן אוטומאטי הטיפול בבקשתו והוא מתחדש רק עם שובו. בוודאי שאין לקבל מסקנה גורפת לפיה מרגע חזרת המבקש ארצה עומדת לרשות תקופה מחודשת של שישה חודשים לטיפול בבקשה.

מוכן אני לקבל שיתכנו מצבים בהם הרשות תסיק מהנסיעה לחו"ל כי יש לערוך בדיקות נוספות לבני הזוג ועל כן יכול ותידרש לה עד מלוא התקופה לבחינה מחודשת של הבקשה. ואולם, ייתכנו גם מקרים בהם לא יהיה בנסיעה לשנות דבר בייחסה של הרשות לבקשה. טול מצב בו ערב הענקת המעמד א/5 מבקש המתאזרח לצאת מהארץ לבקר את אביו החולה למשך מספר ימים. היעלה על הדעת כי הרשות תמתין 6 חודשים לאחר שובו ארצה על מנת להעניק לו את שהתכוונה להעניק לו מספר ימים קודם? ברי שהתשובה שלילית. הכל תלוי נסיבות.  יש מצבים, כאמור, בהם הנסיעה תחייב בדיקה נוספת ויש שלא. במצב שתואר לעיל, הנסיעה לא תגרום לכל עיכוב ובוודאי שלא "תאפס" את המועדים באופן שתתחיל תקופה חדשה של שישה חודשים. בכל מקרה,  כל מסקנה אחרת טעונה הסבר ושכנוע מצד המדינה.

בנדון, לא סיפקה המדינה כל הסבר מדוע נדרשו 5 חודשים לטפל בבקשה לאחר שובם של בני הזוג. כאשר לא נערכה כל בדיקה לאחר שובם ארצה וההחלטה להעניק למבקשת את המעמד א/5 התקבלה על סמך בדיקה שנערכה חודשים לפני הנסיעה, סבורני שהמדינה לא עמדה בנטל להוכיח את השפעת הנסיעה על אורך הבדיקה הנדרשת.